<h1>שבלי הלקט סימן ס"ו</h1>
<h2>דף כד:</h2>
וברכה אחת מעין שבע אין היחיד רשאי לאומרה, אלא אומר ויכולו עד אשר ברא אלהים לעשות, ודיו. והכי שדר רב עמרם גאון זצ"ל דכי תקינו רבנן ברכה אחת מעין שבע בציבור ומשום סכנה, דאי איכא גברא דאיעכב למיתי לבי כנישתא ואשכח ציבור דמצלו בלחש, קרי קרית שמע ומצלי בהדי דמטרחי ציבורא ונפיק בהדי ציבור ולא מיתזק. ומצאתי בשם רב משה ורב נטרונאי גאונים ז"ל יחיד שטעה ולא התפלל שלשבת אי שמע משליחא דציבורא ברכה אחת מעין שבע, מרישה ועד סופא, ואמר מילתא מילתא בהדיה, ומכוין דעתיה, נפיק ידי חובתיה. יש מקומות שנוהגין שלא לשנות פרק במה מדליקין כשחל יום טוב בערב שבת ונותנין טעם לדבר לפי שאינו יכול לומר עישרתן עירבתן, שאין מעשרין ומערבין ביום טוב. ויש שאין דוחין אותו בכך, שהרי בשעה שאומר אותו אינו עת לא לעשר, ולא לערב, ולא להדליק את הנר.
<h2>דף קיט:</h2>
אמר רב, ואיתימא ר' יהושע בן לוי, אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר ר' אלעזר כל האומר ויכולו בערב שבת כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. יש מקומות שנוהגין לומר בתפילת לחש אתה קידשת, ויש בה ויכלו. ומנהגינו לומר ומאהבתך, כדאיתא בתוספתא דברכות [פ"ג], אמר ר' אלעזר ביר' צדוק אבא היה מתפלל תפילה קצרה בלילי שבת ומאהבתך. ואפילו אותם שאומרין ויכולו בתפילת לחש, נהגו לאומרו עוד בקול בציבור, עם ברכה אחת מעין שבע. ונהגו לאומרו בעמידה. והטעם מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל לפי מה שאמרו רבותינו כל האומר ויכולו בערב שבת מעיד להקב"ה שברא מעשה בראשית. ומאחר דהגדת עדות היא, הא קיימא לן דמצות עדות בעמידה, כדכתיב (דברים י"ט, י"ז) ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר. ואחי ר' בנימן נר"ו כתב מה שנהגו לאומרו בעמידה, לפי שעכשיו סיימו תפילת לחש והן נמצאין עומדין, וצריכין עוד לעמוד בברכה אחת מעין שבע, ולא מטעם עדות. והאומר אותו מיושב לא הפסיד. וראיה לדבר קידוש היום, שאומרים בו ויכלו בישיבה. מכל מקום אין להסיג גבול ראשונים.
